לפני ימים מספר ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניינו של עו"ד יעקב מוסל (ע"א 9303/03), בהקשר להטלת מס ערך מוסף על שירותים שניתנו על ידו לתושב חוץ.
מר מוסל נשכר על ידי חברת ביטוח גרמנית (להלן: "החברה הגרמנית"), לתת שירותים משפטיים לשתי חברות ביטוח גרמניות אחרות אותן ביטחה היא, אשר נתבעו כצד ג', בתביעה בישראל.
לגישתו של מר מוסל השירות אותו נתן, ניתן לחברה הגרמנית שלא בהקשר לנכס המצוי בישראל, ולפיכך יחול בגינו מע"מ בשיעור אפס, זאת בין השאר משום שאף כי "נכס" כולל גם "זכות משפטית" אולם כך הוא לדעתו ב"זכות תביעה" בלבד, ולא ב"זכות התגוננות", אשר אין בצידה שאיפה ל"התעשרות". זכות זו לגישתו איננה "נכס".
בית המשפט העליון קובע כי הזכות להתגונן, בגינה ניתנו השירותים המשפטיים, הינה "נכס בישראל". זכות זו, לרבות הזכות לפיצוי – מקום אכיפתן בישראל ולפיכך השירות שניתן בעניינן הוא שירות "שניתן לגבי נכס המצוי בישראל".
הנקודה החשובה יותר בפסק הדין לדעתנו הינה דווקא התייחסותו של בית המשפט העליון לרציונל שיעור האפס במתן שירות לתושב חוץ. בית המשפט קובע כי מטרת החקיקה, בהענקת שיעור מס אפס לשירותים לתושב חוץ נועדה לעודד יצוא "אמיתי" של שירותים, ואילו בענייננו השירותים שניתנו ע"י עו"ד מוסל היו חייבים להינתן בישראל, ועל ידי עו"ד ישראלי, כך שאין כל סיבה להעניק הקלות לשירותים כאמור.
הפרשנות התכליתית אותה מעלה בית המשפט בפסק הדין מצמצמת באופן משמעותי את היכולת ליהנות מהקלת המס בסעיף 30(א)(5), ומותירה אותה לכאורה באופן בלעדי לתושבי חוץ אשר בחרו באופן "וולונטרי" לקבל שירות דווקא מעוסק ישראלי.
נציין כי לדעתנו פסיקה זו איננה עולה בהכרח בקנה אחד עם פסיקות אחרות של בית המשפט העליון בנושא מתן שירות לתושב חוץ. לדוגמא בפסק הדין בעניין קסוטו (ע"א 41/96), קובע בית המשפט:
"כאשר העיסקה במהותה היא עיסקת ייצוא (שירותים- א.א.ח) הקשורה בקשר כלשהו עם נכס בישראל, אין לשלול ממנה את שיעור מס אפס רק משום קיומו של אותו קשר משני עם נכס בישראל. אם לא תאמר כן, ירוקן שיעור מס אפס בגין מתן שירותים לתושב חוץ מכל תוכן, שכן כמעט בכל עיסקת שירות, אפשר למצוא איזה שהוא נכס המצוי בישראל."
